מה זה היפ הופ?

היפ הופ הוא יותר מז'אנר: זו תנועה תרבותית שגורפת מוסיקה, שירה, מחול, אמנות, אופנה ופילוסופיה פוליטית. הרבה אנשים משתמשים בראפ והיפ-הופ באופן נרדף, אך באופן קפדני היפ-הופ הוא תנועה תרבותית (כולל מוזיקה), ואילו ראפ היא טכניקה מוזיקלית ספציפית המופעלת לעתים קרובות במוזיקת ​​היפ-הופ.

מקורות תרבות HIP HOP

היפ הופ הוא תת-תרבות ותנועת אמנות שהגיחו מהברונקס בעיר ניו יורק בתחילת שנות השבעים. התפתחותו שיקפה את ההשפעות השליליות של דעיכה שלאחר התעשייה, השיח הפוליטי וכלכלה המשתנה במהירות.

במבט לאחור לעיר ניו יורק בתקופה זו אנו רואים קריסה כלכלית. כלכלת העיר התפרקה בגלל דעיכת תעשיית הייצור ובניית הכביש המהיר קרוס ברונקס. חלק ניכר ממעמד הביניים הלבן עבר לפרברים כדי להימלט מהאתגרים החברתיים והכלכליים. ההגירה עברה דמוגרפיה וקהילות מופרדות. התנאים החמירו בשכונות המאוכלסות באופן בולט על ידי מהגרים אפרו-אמריקאים, פורטוריקנים והקריביים. ייאוש עירוני הביא גם לפשע גובר, אלימות כנופיות ועוני.

כתוצאה מכך עסקים סגרו את שעריהם וגרמו להתאדות של הזדמנויות כלכליות ומקורות בידור רבים. כתוצאה מכך פנו הנוער העירוני לרחובות לבילוי וביטוי עצמי. הבניינים הנטושים והחניות היוו את הבמה למסיבות בלוקים. מסיבות הבלוק הללו הניחו את היסודות לכל מה שקשור לתרבות ההיפ הופ המוקדמת. תקליטנים ו- MC הביאו את המוסיקה באמצעות הקמת "מערכות סאונד" ניידות שהוצגה על ידי התרבות הג'מייקנית. יריעות קרטון הפכו לרחבות ריקודים לרקדני הפסקה, וקירות לבנים הפכו לציורי גרפיטי.

4 עמודי היפ הופ

על פי חלוץ ההיפ-הופ אפריקה במבאטה, ישנם ארבעה עמודי תווך של ההיפ-הופ:
 Rapping (או MCing) הוא סגנון ווקאלי המשתמש בקצב ובטקסטים, אך בדרך כלל אין לו מנגינה. זה פחות כמו שירה (שנושאת בהגדרה מנגינה) ויותר כמו דקלום של שירה על פעימות אחוריות. למעשה, המונח "ראפ" מקורו במונח סלנג של שנות השבעים ל"דיבור "- כל מי שמדבר, מדקלם שיר או נואם ניתן לתאר כ"ראפ". כשפרחה תרבות ההיפ-הופ, המילה "ראפ" קיבלה את הגדרתה הצרה יותר. כיום ראפ הוא מאפיין מובהק של מוזיקת ​​ההיפ-הופ ברוב (אך לא כל).
 פטיפליזם (או DJ) הוא דרך ליצור מוזיקה עם פטיפון. באמצעות תקליטים שהופקו על ידי אמנים אחרים, DJ יוצר מיקסים, משלב צלילים ומניפולציה של המוסיקה כדי ליצור משהו חדש. מבחינה היסטורית, הדבר כלל התערבות פיזית של מכונות הפטיפון, האצתו או האטתו כדי לשנות את הצליל תוך כדי התנגנותו. בימינו, תקליטנים משתמשים בכלים דיגיטליים כדי ליצור סוג דומה של צליל.
 Breakdancing (או BBoy / BGirling) הוא סגנון ריקוד אקרובטי ותובעני פיזית שרק שחקנים בודדים שולטים בו (דוגמה). ברייקדאנס היה מאפיין מרכזי של תרבות ההיפ-הופ מראשיתו, אך מכיוון שקשה כל כך ללמוד הוא לא זכה לאותה פופולריות של המיינסטרים כמו היבטים אחרים של ההיפ-הופ.
 אמנות רחוב (או גרפיטי) היא אמנות חזותית המיוצרת בדרך כלל באמצעות צבע ריסוס וסגנון חזותי מלאי תזזית. לא כל גרפיטי משויך לתרבות ההיפ-הופ, כמובן, אך תנועת ההיפ-הופ פיתחה סגנון גרפיטי ייחודי שניתן לזהותו באופן מיידי.

תכונות מוזיקליות של היפ הופ
המאפיין המרכזי בהיפ הופ רב הוא יחסי הגומלין בין הראפר למקצב. מקצבים מיוצרים בדרך כלל מכלים אלקטרוניים או דוגמאות של הקלטות ישנות יותר – אמני ההיפ-הופ בדרך כלל לא מנגנים על כלים פיזיים במהלך הופעותיהם. היצירתיות נובעת ממציאת דרכים לשזור ביטים ומנגינות שונות כדי לקבל את הצליל הנכון.

אבל לכולם יש פעימה נוהגת, יציבה ו (רוב הזמן) כמות מינימלית של מורכבות מוזיקלית כדי לא להסיח את הדעת מהאירוע המרכזי: הראפר.
ראפ הוא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של ההיפ הופ. ראפרים משתמשים בקצב, מילים וטון קול כדי לבטא את עצמם. הראפרים הטובים ביותר נבדלים על ידי "הזרימה" שלהם – הדרך שבה המילים רצות יחד מבלי שהמבצע נקשר בלשון. ראפרים גם משתנים את צליל הקול שלהם, תוך שימוש בצעקות קשות או בפריחה חלקה בהתאם לצרכים היצירתיים של השיר.
הסוד לראפ טוב הוא יותר מסתם מוזיקה – כדי להבין איך זה עובד, אתה באמת צריך להבין שירה ורטוריקה. ראפרים גדולים משתמשים בטכניקות פואטיות כמו חרוז פנימי, מטר ומופע כפול באופן נרחב במוזיקה שלהם. מעריצי ראפ תלויים בכל מילה ומנתחים בקשב את התוכן הלירי גם כשהם מתקפצים בקצב.

תת-ז'אנרים ודוגמאות
א. היפ הופ קלאסי / היפ הופ מהחוף המזרחי (שנות השבעים והשמונים)

ההיפ הופ נולד בניו יורק בסוף שנות השבעים כתנועת נוער. הרעיונות המוזיקליים המרכזיים שלה, במיוחד ראפ, יצאו מפאנק, R&B ומוזיקה אלקטרונית מוקדמת. מבחינה לירית, היא התמקדה בנושאים חברתיים – זה עדיין נושא חשוב בהיפ-הופ המודרני, במיוחד בתנועה "המודעת". (למרות שההיפ הופ המיינסטרימי בשנות התשעים והאלפיים עבר לנושאים יותר ממוקדי אגו כמו כסף, מכוניות ואורח חיים).
הסגנון הווקאלי בהיפ-הופ קלאסי הוא הרבה יותר פשוט וחוזר על עצמו מאשר בהיפ-הופ מודרני. שימו לב כיצד הגרנד-מאסטר פלאש משתמש בקצב ובטון קבוע ויציב בקולו, במקום להחליף דברים בכל פסוק. במונחים מוסיקליים, זה מכונה סטקטו.
אמנים חשובים
 Grandmaster Flash & The Furious Five
 אפריקה במבאטה
 הפעלת DMC
 דאג E טרי

ב. היפ הופ של החוף המערבי

מקורו של ההיפ הופ בניו יורק, ועד היום מקורם של רוב הראפרים בחוף המזרחי, ובמיוחד בניו יורק. אבל תמיד היו קומץ חדשני היפ הופ מהחוף המערבי – MC גדולים כמו סנופ דוג וטופאק שאקור. בהיפ-הופ מהחוף המערבי יש תחושה רופפת יותר בסך הכל, והטקסטים נוטים להיות קשוחים ועומדים יותר. קבוצת הראפ של לוס אנג'לס עוררה מחלוקת עם הטקסטים האגרסיביים שלהם, המשקפים את העולם הקשה שהוליד את הראפ מלכתחילה.

אמנים אחרים בחוף המערבי מילאו תפקיד מרכזי בהבאת ההצלחה המסחרית להיפ-הופ. במגה-להיט "ג'ין ומיץ" של סנופ (1994) תוכלו לשמוע את המעבר מהיפ-הופ קלאסי לסגנון מודרני יותר. שימו לב לאופן שבו סנופ משתמש בקולו – ולא בצליל הסטקאטו הקשה של גראנדמאסטר פלאש, לסנופ יש סגנון ראפ נזיל ומגוון יותר בקצב. הוא גם משתמש ב"קרס "מלודי, תואר מוזיקלי מרכזי של מוזיקת ​​פופ. לשיר יש מקהלה מוגדרת היטב בה הוא שר ("מתגלגל ברחוב …") במקום לדפוק. מבנה שיר מסוג זה היה חשוב בהבאת ההיפ-הופ לפופולריות המיינסטרים.

ג. מַלכּוֹדֶת

מלכודת היא תת כבד ומלודי

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *